נהרגת בגיל 30, אני הייתי בן 3 חודשים וכמעט לא
הכרת אותי. מאז כולנו התחתנו - יש לך 6 נכדים
מקסימים - הגדול חייל והקטן בן 3. כל אחד עולם
ומלואו וכל אחד היה ממלא אותך בגאווה. אבל אתה
בחרת לקפוץ על רימון ולהציל את נוסעי אל על
בהתקפת מחבלים במינכן. לא הכרת את נכדיך - חבל
כל כך. תמיד נזכור אותך - אריה קצנשטיין, אבא שלא
הכרתי באמת מעולם "
אספי שלי, יש כל כך הרבה דברים להגיד לילד שאיננו
איתי כבר שמונה שנים, ומרוב דברים שרוצים לצאת
בבת אחת הכל נתקע ונעלם. עברו כבר שמונה שנים
ואני נזכר שאתה לא יודע מה זה אייפון, ויש לך אח קטן
שעוד מעט כבר בן שש ואני רואה את שניכם וכמה
הייתם יכולים ליהנות ביחד וכמה אתם דומים, וכמה
אני רוצה שתהיו דומים. ואני רוצה לספר לך על אחיך
הגדול שמתחתן עוד מעט ואתה לא מכיר את החברה
שלו ולא תהיה בחתונה שלו "
עשר שנים אני מציב כאן עמודת זיכרון ליוסי דירהלי,
ידידי ורעי והמ''פ האגדי שלי מסיירת אגוז של שנות ה-
70. איש נדיר, אינטנסיבי ומדהים שעשרות השנים
שחלפו מאז ננעץ בעורפו רסיס פגז, לא עמעמו את
זכרונו לרגע. הוא היה רק בן 23 כשנהרג, אך לי נראה
כסלע איתן, שאין דבר בטוח יותר מללכת אחריו בחדירה
לילית בלבנון או במארב חודר בסוריה. להלווייתו הגיעו
אלפים, והכל דיברו על 'גדול הלוחמים שנפל'. ואני
עמדתי דומם בצד. איבדתי חבר "
איש לא יודע, אהובי המת, אבל היית שלי. שלי אתה
עדיין, גם כיום, מעל לעשור לאחר מכן. אני נושא את
זכרונך, את טעם שפתיך, את חום עורך בכל נימי ליבי.
בכל תא מתאי עורי. כבר לא אכפת לי שאיש לא יודע.
אני אזכור. אני אדע, ולא אשכח לעולם "
0 comments:
ارسال يک نظر